החלטה בתיק בש"פ 4083/13

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט נ' אבו טהה) מיום 17.4.13, אשר דחה את בקשתה של העוררת לעיון חוזר בהחלטתו לעוצרה עד תום ההליכים נגדה.

1.        נגד העוררת הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, המייחס לה שלוש עבירות רצח, עבירה של ניסיון רצח ועבירה של פציעה בנסיבות מחמירות. העוררת מואשמת כי בליל ה-18.9.2012, מסיבה שאינה ידועה בבירור, החליטה לרצוח את ארבעת ילדיה הקטינים. נטען כי לאחר שבעלה עזב את הבית בבוקרו של יום 19.9.2012, נשארה העוררת לבד עם ילדיה, שישנו במיטותיהם. בשלב כלשהו, ניגשה למטבח ונטלה סכין בעל להב מרובע גדול (להלן: הגרזן). העוררת ניגשה לבנה ע', יליד שנת 2005. ע' התעורר משנתו ושאל לרצונה של העוררת, וזו הכתה עם הגרזן בצווארו. ע' החל לצעוק ולהתחנן על חייו. העוררת כיסתה את פניו בכרית על מנת להשתיקו, ובהמשך, לאחר שאמר לה כי יתקלח וילך לבית הספר, המשיכה להכות בגרזן בצווארו ובגופו פעם אחר פעם, תוך שהוא צועק, עד אשר נפל ארצה ולאחר זמן-מה נפח את נשמתו. העוררת הלכה לסלון כשהגרזן בידה והתיישבה על כסא לזמן-מה. לאחר מכן ניגשה לבתה מ', ילידת 2007, העירה אותה והורתה לה לשים את ראשה על שקית ניילון. בהמשך הכתה בגרזן בצווארה פעם אחר פעם עד שהביאה למותה. לאחר מכן התרחצה העוררת, החליפה את בגדיה, יצאה מהבית והסתובבה בקרבת מקום. בהמשך שבה אל הבית וניגשה לבתה התינוקת ש', ילידת 2010, והכתה עם הגרזן בצווארה מכה אחת בכוונה לגרום למותה. ש' התעוררה והחלה לצעוק. העוררת הפסיקה להכותה והורתה לה להישאר במיטה. בהמשך הרימה את ש' הפצועה ולקחה אותה עימה לסלון. בסלון התעוררה התינוקת ד', ילידת 2012, והעוררת ניגשה אליה והניקה אותה. לאחר מכן הורידה העוררת מטפחת מראשה וחנקה באמצעותה את ד' בחוזקה. לבסוף זרקה את ד' כשהיא צועקת ובוכה ויצאה את הבית. בהמשך ניסתה העוררת לשים קץ לחייה באמצעות תליה, ולאחר מכן באמצעות חיתוך צווארה ושורשי כפות ידיה, אך ללא הועיל. בסביבות השעה 13:00 הלכה העוררת לבית סמוך וביקשה מגיסה את מכשיר הטלפון שלו על מנת להתקשר למרפאה. הגיס נתן לעוררת מכשיר טלפון והבחין בדם על ידיה. בשלב זה התיישבה העוררת מחוץ לביתה כשהיא אוחזת בש' הפצועה. לאחר שהגיעה אחותו של הגיס לבית העוררת וראתה את שהתרחש שם, הוזעקו כוחות הצלה. בבית נמצאו גופותיהם של ע', ב' וד'.

2.        העוררת נעצרה בו-ביום ובהמשך נשלחה להסתכלות פסיכיאטרית בתנאי אשפוז לצורך בחינת אחריותה וכשירותה לעמוד לדין. בחוות הדעת הפסיכיאטרית מיום 19.11.2012, שנערכה על-ידי שלוש רופאות מהמחלקה הפסיכיאטרית במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב (להלן: חוות-הדעת מטעם המשיבה), נמצא כי בעת ביצוע המעשים, היתה העוררת במצב דיסוציאטיבי כתוצאה מאי ספיקה על רקע הפרעת אישיות. עם זאת, ידעה והבינה את מהות המעשים ואת הפסול שבהם, אך יכולתה להימנע מעשייתם הוגבלה במידה ניכרת ואולם לא במידה של ממש. עוד נקבע כי כיום העוררת כשירה לעמוד לדין ואינה נזקקת להמשך אשפוז פסיכיאטרי או טיפול תרופתי ספציפי.

3.        בית המשפט המחוזי הורה גם על עריכת תסקיר שירות מבחן בעניינה של העוררת. בתסקיר מיום 9.12.2012 ציין קצין המבחן כי העוררת מסבירה את מעשיה על רקע רצונה למנוע סבל מילדיה, כאשר לתפיסתה צפוי היה להם עתיד דומה לשלה, מלווה בסבל ומצוקה נפשית. קצין המבחן התרשם כי העוררת חוותה במשך שנים סבל ומצוקה וכי נראה שהיא סוחבת עימה סודות ומשקעים רבים, שרק כיום נחשפים. כמו-כן התרשם כי היא עסוקה בתכנים אובדניים ולהערכתו קיים סיכוי כי תפגע בעצמה. עוד העריך כי לנוכח התנהגותה האלימה ורבת האכזריות ועיוותי החשיבה שמהם היא סובלת, קיים פוטנציאל להתנהגות אלימה גם בעתיד, כלפי אחרים וכלפי עצמה. אשר לחלופת המעצר שהוצעה, התרשם קצין המבחן לחיוב מהערבים המוצעים, לרבות מאחיה של סבתה, אולם סבר כי אין באפשרותם להתמודד עם מצבה הנפשי המורכב, עם הסיכון להישנות התנהגות אלימה ובלתי צפויה מצידה, וכי אין ביכולתם לפקח אחריה כנדרש, משזקוקה היא להשגחה צמודה כל שעות היממה. משכך, נמנע מלהמליץ על שחרורה ממעצר.

4.        לאחר שעיין בחוות-הדעת מטעם המשיבה ובתסקיר שירות המבחן, הורה בית המשפט המחוזי ביום 10.12.2012 על מעצרה של העוררת עד תום ההליכים נגדה, לבקשת המשיבה ובהסכמת באת כוחה של העוררת, לאחר שהוסכם על קיומן של ראיות לכאורה, וכל זאת בכפוף לזכותה של העוררת לפנות בבקשה לעיון חוזר על ההחלטה, לכשתגובש חוות-דעת פסיכיאטרית מטעם ההגנה ביחס למצבה הנפשי של העוררת בעת ביצוע העבירות וביחס למצבה הנפשי העכשווי.

5.        ביום 3.3.2013 הונחה לפני בית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר, המלווה בחוות-דעת פסיכיאטרית של פרופ' עמיחי לוי וחוות-דעת פסיכולוגית של ד"ר שפיק מסאלחה (להלן: חוות-הדעת מטעם ההגנה). מומחי ההגנה בחנו את מצבה הנפשי של העוררת בעת ביצוע העבירות וכן את מצבה הנפשי הנוכחי, ומסקנתם היא כי בזמן האירוע היתה העוררת תחת השפעה של התקף פסיכוטי ופעלה מתוך מצב זה, כשלא היה לה כוח או אפשרות להתנגד לדמות אשר השתלטה עליה וציוותה עליה לעשות את שעשתה. לגישתם, לא היה בכוחה להבין את הפסול שבמעשיה או לרסן את פעולותיה, ולכן מדובר במצב של חוסר אחריות פלילית. באשר למצבה העכשווי, מצאו כי בעקבות טיפול תרופתי אשר ניתן לה במעצר, היא מצויה כעת בשליטה סבירה. עוד לשיטתם, העוררת אינה חייבת כעת בתנאי אשפוז פסיכיאטרי או בכליאה.

6.        בהחלטתו מיום 17.4.2013 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת העוררת. בשאלת כרסומן של הראיות, קבע כי חוות-הדעת מטעם ההגנה, אף שיש בהן כדי להפחית מעוצמתן של הראיות ביחס לשאלת קיומה של מחלת נפש בעוררת בעת ביצוע המעשים, אין בהן כדי לקעקע את התשתית הראייתית הלכאורית נגדה. עוד הדגיש כי המחלוקת בין המומחים מקומה להתברר בהליך העיקרי. בעניין מסוכנותה של העוררת, קבע כי החלופה שהוצגה (ואשר נבחנה בזמנו על-ידי שירות המבחן) אינה יכולה להשיג את תכלית המעצר, הן מחמת רמת הסיכון הגבוהה הנשקפת מהעוררת, הן מחמת אי-יכולתם של הערבים לספק חלופה, שבכוחה לאיין מסוכנות זאת. בית המשפט התרשם מנכונותם של הערבים לסייע לעוררת, ברם לא שוכנע כי ביכולתם לעמוד במנגנון הפיקוח ההרמטי הנדרש, גם לשיטת מומחה ההגנה, פרופ' לוי.

           מכאן הערר שלפניי.

7.        באת כוח העוררת מעלה מספר טענות. ראשית נטען כי חל כרסום בראיות, המצדיק את שחרורה של העוררת לחלופת מעצר. הכרסום בראיות נובע ממספר מסמכים שהתקבלו רק לאחרונה: שתי חוות-הדעת מטעם ההגנה אשר מצביעות על כך שהעוררת לא היתה אחראית למעשיה. וכן מסמך שהוצא מתיקה הרפואי של העוררת בבאר יעקב, שממנו עולה כי היו רופאים בכירים במחלקה אשר סברו כי לא ניתן לשלול את האפשרות שהעוררת היתה פסיכוטית בעת ביצוע המעשים. זאת בניגוד למסקנת חוות-הדעת מטעם המשיבה, אשר נערכה על-ידי רופאים אחרים מהמחלקה. באת כוח העוררת סבורה כי מסמכים אלה, המחזקים את המסקנה כי העוררת לא אחראית למעשיה, מפחיתים את עוצמת הראיות הלכאוריות בצורה משמעותית.

           שנית, טוענת באת כוח העוררת כי מצבה הנפשי של העוררת התייצב משהחלה ליטול תרופות פסיכיאטריות, כך עולה מחוות-הדעת מטעם ההגנה. נתון זה מקהה את מסוכנותה של העוררת. בנסיבות אלה, אין מניעה לשלוח אותה לחלופת המעצר שהוצעה תחת פיקוחם המשותף של אחיה של סבתה ובני משפחה נוספים, שמהם התרשם שירות המבחן לחיוב. לסברת באת כוח העוררת, בני המשפחה מסוגלים לייצר לעוררת מנגנון פיקוח הדוק במידה הנדרשת, ולפיקוחם ניתן להוסיף גם ליווי של פסיכיאטר, שיעקוב אחר מצבה הנפשי של העוררת.

8.        באת כוח המשיבה מבקשת לדחות את הערר. בהתייחס לכרסום הנטען בראיות, היא מציינת כי חוות-הדעת מטעם המשיבה נערכה על סמך הסתכלות ארוכה ויסודית בעוררת בתנאי אשפוז, ומסקנת הרופאים היתה כי היא אחראית למעשיה. מכל מקום, אין מחלוקת כי מצבה הפסיכיאטרי של העוררת הוא מורכב והדבר יתברר בהליך העיקרי. כמו-כן, באת כוח המשיבה הדגישה את חומרת העבירות והמסוכנות הגבוהה העולה מהן. היא מזכירה כי שירות המבחן העריך שאין ביכולתם של הערבים המוצעים לפקח כנדרש על העוררת, וגם כי אין ערובה לכך שלא תפסיק לקחת את התרופות.

9.        שקלתי את הטענות משני צדי המתרס והגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. כבית המשפט המחוזי, אף אני סבורה כי לא חל כרסום בראיות הלכאוריות נגד העוררת וזאת גם לאחר שעיינתי בחוות-הדעת מטעם ההגנה. גם לדעתי, חומר הראיות הנוכחי מקים סיכוי סביר להרשעת העוררת במיוחס לה. בחומר הראיות מצויה, בין היתר, חוות-דעת מקיפה מטעם המשיבה, שנערכה על ידי שלוש רופאות במרכז הרפואי באר יעקב, שעקבו ובחנו את העוררת משך תקופה בתנאי אשפוז. חוות-דעת זו קובעת כי העוררת הבינה את הפסול שבמעשיה וכי היא אחראית להם. אדגיש כי לא התעלמתי מקיומן של ראיות שלפיהן העוררת לא היתה אחראית למעשיה, ובראשן חוות-הדעת שהוגשו מטעם ההגנה. ואולם בשלב מקדמי זה, אין בחוות-דעת אלה כדי להפריך את חוות-הדעת של המשיבה, המעידה על אחריות למעשים, ואשר טומנת בחובה פוטנציאל להרשעה ברמה של סיכוי סביר, כאמור. אוסיף כי אין ספק ואין חולק כי מצבה הנפשי של העוררת מורכב וטעון ליבון יסודי. ליבון זה מקומו בהליך העיקרי, על-ידי חקירת המומחים משני הצדדים והכרעה ביניהם על יסוד החקירות. ואולם עד שיתלבן מצבה הנפשי של העוררת, ומבלי להתעלם מהמסמכים שהגישה ההגנה, עדיין קיימת תשתית ראייתית לכאורית המבססת את המסקנה כי העוררת היתה אחראית למעשיה. בנסיבות אלה, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי בהיבט זה.

           אשר למסוכנות ולאפשרות לשחרר את העוררת לחלופת מעצר. בהתחשב ברמת הסיכון הגבוהה הנשקפת מהעוררת - לעצמה ולזולתה - הנלמדת בראש ובראשונה מהמעשים החמורים והקשים המיוחסים לה, כמו-גם מתסקירו של שירות המבחן; ובהתחשב בכך שהמעשים המיוחסים לה הם כל כך אלימים, מזעזעים, אכזריים וקשים, ותוצאותיהם כל כך טרגיות, נראה כי לא ניתן בשום אופן לקחת את הסיכון שבשחרורה של העוררת ממעצר. אכן, על פניו דומה כי מצבה של העוררת התייצב לאחרונה בעקבות הטיפול התרופתי שניתן לה במעצר. ברם צודקת באת כוח המשיבה בטענה כי עדיין קיים חוסר ודאות באשר למצבה הנפשי של העוררת, שטרם התלבן עד תום, באופן המגביר את החשש להתפרצות אלימה נוספת מצדה. אין לנו ערובה כי התרופות ימשיכו לרסן את התנהגותה או כי היא תמשיך ליטול את התרופות. ממילא החלופה שהוצעה אינה מתאימה בנסיבות העניין. שירות המבחן מצא כי הערבים המוצעים, על אף נכונותם לסייע לעוררת, אינם יכולים לספק מענה הולם לרמת הסיכון הנשקפת מהעוררת, מענה הדורש פיקוח רצוף ואינטנסיבי אחריה משך כל שעות היממה, גם בעת ביצוע פעולות פשוטות ויומיומיות. אמנם קצין המבחן בקובעו את רשמיו לא נחשף לחוות-הדעת מטעם ההגנה אלא רק לחוות-הדעת של המשיבה, ואולם איני סבורה כי יש בכך כדי לשנות את התמונה. גם מומחי ההגנה מצביעים על הצורך בחלופה הרמטית והדוקה ביותר, חלופה שאינה בנמצא.

           הערר אפוא נדחה.

           ניתנה היום, ט' בתמוז תשע"ג (17.6.13).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. עכ